הסרט חורף קוריאני - מסע של גילוי עצמי וגיבוש זהות

הסרט חורף קוריאני איננו סרט קוריאני, אלא סרט של הבמאי קויה קמורה (Koya Kamura), יליד צרפת ממוצא יפני, בהפקה צרפתית עם שחקן צרפתי ממוצא מרוקאי (רושדי זם) ודוגמנית קוריאנית שחיה בצרפת (בלה קים) בתפקידים הראשיים. הסרט מבוסס על ספרה של הסופרת השווייצרית בעלת שורשים קוריאניים - אליסה שואה דוספין (Elisa Shua Dusapin), והוא דובר צרפתית וקוריאנית ומצולם בקוריאה.

חורף קוריאני הוא סרט מסע - אך לא במובן המקובל של המילה, אלא מסע פנימי שמתאפשר דרך מפגש עם מישהו אחר. והרי לעולם לא נלמד אם נישאר בתוך הבועה שלנו. זהו מסע של גילוי עצמי וגיבוש זהות דרך המפגש עם השונה, עם תרבות אחרת. כי כל מפגש עם מישהו אחר הוא גם דרך לראות את עצמנו: איך אנחנו רואים אותו, ודרכו - את עצמנו.

הסרט מספר על סו־הא, צעירה קוריאנית-צרפתייה העובדת בפנסיון קטן בעיר סוקצ'ו שבדרום קוריאה. יום אחד מגיע למקום צייר צרפתי בגיל העמידה, יאן קארנר, השוהה בפנסיון לצורך עבודה על רומן גרפי. המפגש ביניהם מצית תהליך עדין אך עוצמתי של חקירה עצמית. הוא מעורר בה תהיות על זהותה, על הקשר עם אביה שנעדר מחייה, ועל מקומה בין שתי תרבויות.

על לאונרדו דה וינצ'י, שהיה צייר וגם הרבה מעבר לכך, אמרו שציוריו הם בעצם דיוקן עצמי. כך גם כאן - כל יצירה, כל סרט, יש בו בהכרח גם יסוד אוטוביוגרפי. נדמה שגם הבמאי קמורה, שזו יצירת הביכורים העלילתית הראשונה שלו באורך מלא, יצר דמות שמהווה בבואה שלו עצמו: לא לגמרי צרפתי, לא לגמרי יפני, לא שייך באופן מלא לשום מקום. יאן, הצייר בסרט, הוא אותו "אחר" שהופך להיות שליח לשאלת הזהות של הגיבורה - ושל היוצר גם יחד.

הגיבורה יוצאת איתו לאתרים קוריאנים ורואה אותם דרך עיניים חיצוניות. הצורך להסביר לתייר את ההיסטוריה והמשמעות התרבותית של המקומות האלה גורם לה לבחון אותם ואת עצמה מזווית חדשה. הר סורקסאן, למשל, נראה לה כמו דג מעופף – דימוי שמייצג אותה עצמה, את התקווה והשמחה שמתעוררות בה באביב, גם במקום שבו היא חיה. הגבול המפורז בין צפון לדרום קוריאה (DMZ) מסמל את הקרע והמרחק הבלתי ניתן לגישור שנוצר לא רק בין מדינות אלא גם בין חלקים בזהות ובמשפחה.

העונה שבה בוחר הבמאי למקם את העלילה, החורף, אינה מקרית. לא האביב המלבלב, לא הקיץ התוסס שמושך מטיילים, אלא דווקא הזמן שבו עיר הנופש הופכת קפואה, שקטה, שקופה. כמו ביקור בצפת שלא בזמן פסטיבל הכליזמרים - העיר נחשפת כשהיא איננה מציגה הצגה. כך גם הגיבורה: היא עצמה נמצאת בשלב של תרדמת חורף - כשעדיין לא בחרה את דרכה. היא למדה צרפתית, אך בוחרת שלא להשתמש בה. היא לכודה בין מה שמצופה ממנה לבין מה שהיא עצמה תבחר להיות.

היצירה הזו, הסרט האיטי, האפרפר והמהורהר הזה, הוא בעצם תהליך של גיבוש זהות. הסיפור של הגיבורה מתגבש, מתבהר, מתעצב דרך המפגש עם יאן. כדי למצוא את דרכה, בניגוד לכל מה שמנסים לכפות עליה - היא צריכה להבין את החלק של העבר שלה: של אמה, של אביה, של עמה, של סביבתה, ושל עצמה. מה מהדברים האלה יקבע את עתידה?

בתחילה נדמה שהיא מסתייגת מהצייר. הוא זר, מייצג את הצד של אביה - זה שנעדר, שאולי נטש. אך ככל שהקשר ביניהם מתהדק, היא מצליחה לראות בו לא רק זר אלא מישהו שמאפשר לה להבין משהו על עצמה. הסיפור שלה נטמע בתוך העולם שלו, והעולם שלו - בתוך הסיפור שלה.

הסרט מתאר רגעים של שקט עמוק: מראות, אוכל, הליכה משותפת. כשהיא עומדת מול המראה ורואה את דמות אמה משתקפת מאחוריה, אפשר לראות את החיבור ביניהן - שהיא חלק ממנה. כשהיא בונה את דמותה מול המראה, היא חושפת רק את מה שהיא בוחרת מתוך האדים, ובכך יוצרת את עצמה, שלב אחר שלב.

כשהיא מלווה אותו, מדברים אליה כמו אל תיירת - וכך היא רואה את עצמה לרגע כפי שאולי הייתה אילו חיה כצרפתייה. כמו יאן, גם היא מציירת - לא על נייר, אלא את עצמה.

גם המראה וגם האוכל הם סמלים. הם משקפים את המתחים שבין החוץ לפנים, בין זהות לבין דימוי, בין בחירה לבין תכתיבים. הגיבורה צריכה לבחור מי היא - פנימית וחיצונית. הסביבה שלה מפעילה עליה לחץ: איך אמורים להיראות, מה צריך לעשות בשביל להתקבל. הצייר, מצד שני, לפי מה שעולה בראיון שנערך עמו, עשה את הבחירות שלו בלי להתחשב בחברה ובציפיות ממסדיות - גם אם הבחירות שלו הביאו לבדידות. היא עצמה צריכה לבחור: איזו דרך מתאימה לה? באילו מרכיבים של הזהות לבחור? גם דרך האוכל: מאכלים קוריאניים של אמה, מול מאכלים צרפתיים של הצייר, נרמזת הדילמה התרבותית והרגשית.

בתוך כל אלה, יאן מתפקד עבורה ספק כדמות אב ספק כמאהב פוטנציאלי. יש לו אישה וילד שאינם נוכחים בחייו - והעובדה הזו מאפשרת לה, דווקא דרכו, לעבד את שאלת האבהות שנעדרה מחייה ומשפיעה, בין היתר, על היכולת שלה לחוות זוגיות משמעותית. הוא מאפשר זאת לא מתוך דיבור מפורש, אלא דרך עצם הנוכחות שלו, דרך המסע המשותף, דרך מה שהוא מסמל.

כך סו-הא מצליחה להתפתח. גם היא, כמו יאן, בוחרת את דרכה. גם היא מבינה שלפעמים צריך לבחור אחרת - גם אם זה לא הגיוני, גם אם זה בודד. יאן מציע לה דוגמה לאדם שמצייר את חייו כרצונו - והיא בוחרת לעשות אותו דבר, בדרכה.